זכויות אזרחיות בראי המשפט העברי
על זכויות החברה והפרט, ועל זכויות בכלל.
הזכות לזכויות
אנו חיים בעידן של 'זכויות אדם', לאחר תקופות היסטוריות שכללו מלחמות, גירוש ומחסור כלכלי, ולאחר מלחמות עולם עקובות מדם, העולם כולו עבר לחתירה לשלום, לשווין ולהטמעת שוויון הזכויות שיש לכל פרט בחברה.
לצד זאת, הגישה התורנית מוכרת יותר בשפת החובות: חובת האדם בעולמו, חובות האדם לבוראו, חובות בין אדם לחברות ועוד.
יש שיסברו כי מדובר לא רק בביטויים שונים, אלא בהשקפה עקרונית המבחינה בין הגישה האזרחית המעמידה את האדם כערך עליון מבחינה משפטית ומוסרית, בעוד הגישה התורנית המציבה את עבודת השם כערך עליון ואת האדם כבעל חובות לעבודתו הרוחנית.
ניתן להציע זווית ראיה שאינה סותרת בהכרח גישות אלו, ומדגישה גם בעמדה התורנית את עולם הזכויות הענף של הפרט
בתוך החברה.
התורה מצווה שורת מצוות שכל מטרתם חשיבות וזכות האדם, בינו לבין חברו, ורשימה ארוכה של זכויות הפרט.
עשרת הדברות מכילות את החלק שבין אדם למקום והחלק של בן אדם לחברו, המצוות שבן אדם לחברו נאמרו בלשון חובה, כלומר, חובה על הפרט להימנע מלפגוע בחברו וחובה עליו לכבד את חברו, את הוריו, את רבותיו וכן על זו הדרך.
אלא שחובות אלו, מכילות בצוותא חדא את זכויותיו של האחר, כך לדוגמה, הזכות הבסיסית לחיים כלולה בציווי "לא תרצח": משמעות הציווי היא, גם איסור על האחד לרצוח ובו בזמן הזכות שיש לזולת לחיות! הרי גם על האדם עצמו אסור לפגוע בעצמו! ומשכך, הרי התורה מצווה לנו בזאת: ובחרת בחיים! (דברים ל, י''ט)
התורה עוסקת רבות בזכויות הפרט של המשפחה, של הפועלים, ואף מגדילה בציווים מוסריים לחסד ודאגה לזולת, חכמנו אף הרחיבו את האיסור לרצוח גם להלבנת פנים.
כך גם ציווים ענפים והאיסור לפגוע ולהתעמר, מעלים על נס את זכויות הפרט בחברה מוסרית המכווינה את דרך חייה לציווי ''והלכת בדרכיו'', מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. (ספרי פרשת עקב פיסקא מ"ט)
דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים.
כתוב בתורה:
''ואהבת לרעך כמוך'', מצוות רבות נוגעות לזכויות הפרט ומפורטות היטיב, ואף חכמו האריכו בביאורים רבים, מפורסמים דבריו של הלל הזקן (שבת לא ע"א): "דעלך סני לחברך לא תעביד – שהיא כל התורה על רגל אחת, ואמר ר' עקיבא: "'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט) זה כלל גדול בתורה" (ספרא).
וכך נאמר בתורה בציווי דאגה לזולת: "וחֵי אחיך עמָך" (ויקרא כה, לו)
שנוי בנביאים:
"כי חסד חפצתי ולא זָבח" (הושע ו, ו), וירמיהו אמר (כב, טז): "דן דין עני ואביון אז טוב, הלֹא היא הדעת אֹתי נאֻם ה'', תוכחות הנביאים אף מעלים את זכויות הפרט מעל עבודת השם, עד כדי דבריו הנוקבים של ישעיהו בן אמוץ עד כדי מיאוס עבודות שבין אדם למקום כשחלילה לא דואגים לחוליות החלשות ולמצוות שבין אדם לחברו:
כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי.
לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה.
משולש בכתובים:
הנביא מיכה (ו, ח) "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד" וכו'.
הרף המוסרי
אדרבה, הרף התורני דורש הרבה מעבר לרף האזרחי, החוקתי והמשפטי, זהו צו מצפוני ומוסרי, הדורש לנהוג באמות מידה של חוקר ובוחן כליות ולב, לא די בהתנהלות שיש בה לצאת ידי חובה בלבד, והחובה אינה מסתכמת בחובה חברתית אלא בחובה בין אדם לקונו.
ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר בליטא במאה הי"ט, מיוחס המאמר:
"הדאגות החומריות של חברי הן הן הדאגות הרוחניות שלי"
ספרי מוסר רבים נלמדים בבתי המדרש, מסכתות וסוגיות בנושאי נזיקין וממונות, וכמובן, בתי דין העוסקים יום יום בפתרון דילמות וסכסוכים ממוניים כל אלו לאורו של המשפט העברי המפואר.
המשפט העברי בחיים האזרחיים
מרתק הקשר שבין המשפט האזרחי והמשפט העברי במדינת ישראל, פולמוסים רבים ופסיקות ענפות נכתבו בנושאים אלו, ואף חקיקות רבות נכתבו ברוח המשפט העברי, לדוגמה, חוק לא תעמוד על דם רעך, חוק לשון הרע ועוד.
חירויות הפרט הן בעיקר פרי ערכי החברות הליברליות הקפיטליסטיות, המדגישות את האידיאל של מימוש עצמאותו של הפרט, בעוד הזכויות החברתיות הן בעיקר פרי ערכי החברות הסוציאליסטיות, המדגישות את האידיאל של האחווה האנושית.
אף לדעת השופט חשין, בחברה הדמוקרטית הליברלית מיעוט חובות מוטלות על האזרח, גם אם מדובר בחובות חברתיות: "מעשי-התנדבות, אלטרואיזם, ועזרה 'למָך ולזקן', חברה בריאה וראויה לא תקום בלעדיהם, ואולם אלה – בעיקרם – חיים הם מחוץ למסגרת המשפט".
לעומת זאת, המשפט העברי אינו נרתע, כאמור, מהטלת חובות, ועל כן העזרה "למָך ולזקן" לא נותרה בו מחוץ למסגרת המשפט, אלא הייתה לחלק בלתי נפרד ומרכזי בו.
לדברי השופט זילברג, המשפט המודרני פונה בעיקר אל השופט ומנחה אותו כיצד ליישב סכסוכים, והמשפט העברי פונה בעיקר אל האזרח ומנחה אותו כיצד להתנהג.
דוגמא לשוני זה, מצוי בחוק השבת אבדה (תשל"ג-1973) "המוצא אבדה ונוטלה... חייב להשיבה". החוק אינו מחייב את מוצא האבדה ליטול אותה כדי להשיבה, אלא רק שאם נטל את האבדה, הוא חייב להשיבה לבעליה. לעומת זאת התורה מציבה חובה גבוהה יותר המסורה ללב: לא תוכל להתעלם"! (דברים כב, א).
מקורות המשפט העברי רגישים לערכים החברתיים, מוסדות משפטיים שונים התנהלות במרוצת הדורות ותקנות ציבוריות תוקנו לתועלת חיי המעשה בחברה.
הזכות לשירותים ציבוריים -
איכות חיים, תשתיות וחינוך
הדאגה הראשונה לזולת מוזכרת במצוות הצדקה.
נתינת צדקה היא חובה. ונפסק להלכה מי שמסרב לתת צדקה "בית דין כופין ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן. ויורדין לנכסיו ולוקחין ממנו" (רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה י).
קופת הצדקה מוזכרת במשנה [פאה ח, ז]: "מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מן התמחוי. מזון ארבע עשרה סעודות, לא יטול מן הקופה", והמשנה מגדירה מיהו נצרך. כך היו מקדמת דנא בקהילות ישראל: כגון קופת הכנסת כלה; קופת ביקור חולים; קמחא דפסחא; קופת ארץ ישראל קופות גמ"ח למיניהן - ראו פנקס ועד קהלת פאדווה (ירושלים תשל"ד), גטו רומא במאה הט"ז - בעיות עוני ומאבקים עדתיים (תשמ"ד)
ניהול צרכי התושבים:
חובת מיסוי כללי עבור הצרכים החיוניים של העיר, כגון צורכי הביטחון - בניית חומה, דלתיים ובריח לעיר,
(בבא בתרא ח ע"א-י ע"ב).
קופת הציבור מופקדת גם על עניינים נוספים, חינוך, דיור, בריאות, טיפול ביתומים, פדיון שבויים ועוד. [מקורות: חינוך- תלמוד ירושלמי, פאה, פרק ח, סוף הלכה ז (כא ע"א). דיור- כתובות סז ע"ב. ריפוי אדם חולה אינו שונה מהאכלת אדם רעב, שניהם צרכים קיומיים, שו"ת איגרות משה, חו"מ, חלק ב, סימן עד, אות ב. יתומים- שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, אבן העזר,
סימן לח: "שהילד הזה שאין לו אב על הבית דין מוטל לפרנסו מקופה של צדקה"].
כך מסכמת הגמרא בסנהדרין (יז ע"ב): "כל עיר יהיו בה: בית דין מכין ועונשין [מוסד שיפוטי], קופה של צדקה [עזרה סוציאלית], ובית הכנסת [דת], ובית המרחץ, ובית הכסא, רופא, ואומן [בריאות והיגיינה], ולבלר ומלמד תינוקות [תרבות וחינוך]".
דיור
במשנה (בבא מציעא משנה ח, ו. ובגמרא דף קא ע"ב), תקנות להגנה על הדייר. במקרה ולא סיכמו על סוף זמן השכירות ישאר הדייר כמה חודשים עד שימצא מקום חילופי.
חוק חינוך חובה
"אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין וכו'. (סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962)
בתלמוד הירושלמי (כתובות, פרק ח, הלכה יא) "שמעון בן שטח הוא התקין... שיהיו תינוקות הולכין לבית הספר". יהושע בן גמלא (בבא בתרא כא ע"א) הרחיב את חובת התקנה כחוק חינוך חינם, והיינו לפתוח את שערי בתי הספר לכול, בני עניים כבני עשירים.
פרטיות:
התורה אוסרת על נושה להיכנס לביתו של חייב על מנת לקבל חזרה את הלוואתו או להחרים את רכושו הפרטי. כמו כן, התורה אוסרת על השלטון להפקיע מקרקעין למגורים של אזרח פרטי שהיא נחלתו. אמנם למעשה הדבר מותר לפי החוק הישראלי המודרני, והדבר שקול בהגדרת דינא דמלכותא דינא.
נציב תלונות הציבור
מן התורה והנביאים, עד קהילות הקודש שבכל דור
תלונות הציבור היו מגיעות עד משה, בעוד שם היו הרבה תלונות שווא, והתאונן על כך משה (דברים א') "איכא אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם" [ריבכם שהיו רוגנים, רש"י]. ונענשו על כך [במדבר יד,כז] "עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עליי תלונות בני ישראל",
עם הכניסה לארץ, העם דרש משמואל הנביא למנות להם מלך "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים" (ש"א ח,ו), היא ראשיתו של מוסד המשפט שתחילתו במוסד המלוכה. ואכן מצאנו בפסוקים "צעקה אל המלך", וכן "אשה אחת מבני הנביאים צעקה אל אלישע" כינוי זה כוונתו לא רק הרמת קול פיזית, אלא גם זעקה-תלונה כלפי עוול.
"תלונה" ו"התלוננות" בלשון מקרא היו ל"קבילה" בלשון חכמים.
לדוגמה, במסכת ידיים (ו, ח) מחלוקות בין הצדוקים והפרושים בנושאים הלכתיים, הטענות במונחי קבילה. ובתוספתא (כתובות ד, ז), מצאנו אישה שבאה לפני חכמים ו"קובלת" נגד בעלה, שאינו זן אותה בשנות בצורת, [לבסוף אמנם לא יכלו להועיל לה לפי שורת הדין, ואמרו "אין לך עליו אלא תרעומת" [ראה גם בבא מציעא ו,א], אך סייעו לה בקופת גמילות חסדים].
תלונה אל העליון
דוגמא מעניינת מצאנו בתפילתו של דוד להקדוש ברוך הוא, "אלהים בשמך הושיעני " (תהילים נד) וכך תיארו חז"ל (מדרש שוח"ט): ריבונו של עולם! שאול הוא מלך, למי אני קובל עליו? אלא אליך עלי לקבול.., הרי שבמעמד הכי גבוה (מלוכה) ניתן לערער אל הגבוה מכול, מלך מלכי המלכים.
נציבי הציבור שבכל דור
לצד בית הדין שניהל את ההליכים המשפטיים, התקיימו מוסדות מקבילים להגשת תלונות וקובלנות, וכך היו ממונים, פרנסי הקהילה, וכמובן רבנים ופוסקים, אליהם היו פונים בבירור תלונות, דוגמ' רבות מופיעות בשו"ת הריב"ש (סימנים שפח, שץ, ועוד) הם נקראו אנשים מבוררים (נקיים) לבירור הטענות, וגם להציע תיקון או פשרה בבחינת "בוררות". למנהיגים והפרנסים היה תוקף מבית הדין ויכלו לקבוע דברים (שליחת צו).
כך מצאנו בפנקס "ועד ארבע הארצות" ובקובצי "מעשי בית דין" תלונות על: "התנהגות שאינה הולמת" של אנשי ציבור, שליחת יד בקופה הציבורית ומעילה, מחדל בפיקוח על המחירים ומניעת הסגת גבול, גביית תשלום המס בחוזקה או מיסוי בשיעור מוטעה וגבוה מן הראוי. וככלל לאי-סדרים בניהול הקהילה, וטרוניות על מעשי פרנסים ומנהיגים, בדומה לתלונות שמוגשות בימינו לנציב תלונות הציבור.
דוגמה לכך מצויה בשו"ת הרמב"ם (סימן קעג) בעניינו של שוחט הקהילה, "שהיה ממונה לרבים", אך מעל בתפקידו פעמיים: גם גנב בשר וגם זלזל בהוראות רבני מקומו: בתשובתו הורה הרמב"ם למתלוננים להדיח את השוחט מכהונתו, בנימוק כדי למנוע לזות שפתיים אצל "הגויים", אך מסיים: ומותר לו לשחוט לכל יחיד שיבוא בתוך ביתו.
לא מדובר כאן בפסק שנדון בהליך שיפוטי סדור, אלא בתלונה שהובאה לפני הרמב"ם, ומכוח מעמדו בקהילה, הכריע בעניינה ובוודאי שהחלטתו הייתה מקובלת על הכול. תשובתו מלמדת על איזון הנדרש בין הרצון והצורך לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי, לבין עמידה על זכויות הנאשם, שמירה על חזקת חפותו ולכן יותר לו לשחוט ביחיד.
מצינו "איגרת תלונה" מחורזת שכתב רבי שלמה אבן גבירול. האיגרת היא מעין פנייה ששולח אחד מאנשי הקהילה ל"שר", יהודי החצר ,שבה הוא מוחה על עוול וחמס שנתקל בו, ומבקש מהנמען שיסייע בעדו ויתמוך בו במסעו לתיקון המעוות והעוול:
שיטה מקורית להגשת-קובלנה לפני כל הקהילה, נעשתה בדרך של 'מחאה': בדרך כלל בשבת או ביום חג, בעיצומה של התפילה, המתלונן היה עולה על בימת בית הכנסת ומכריז על "עיכוב תפילה" (או במקורות מסוימים "ביטול תפילה"), שמשמעו עצירת המשך התפילה עד שתישמענה טענותיו ויינתן להן מענה הולם. לבסוף היו קהילות שגזרו "חרם" האוסר על עיכוב התפילה והטרחת הציבור בבית הכנסת, והחזרת הטיפול אצל הפרנסים ובית הדין.
לסיכום, זכויות הפרט מעוגנים היטיב במשפט העברי, מעבר לפן המשפטי גם ברמה מוסרית והצבת רף גבוה בפני 'בוחן כליות ולב', החיים האזרחיים נדרשים לניהול, להיררכיית סמכויות ולכלים אופרטיביים לאכיפתם.