top of page

מעמד העיר בהלכה: הרבה יותר משירות לתושב

ע''פ התורה, המסגרת העירונית נועדה לא רק לספק את זכויות תושבי העיר, אלא לדאוג למכלול של נושאים ציבוריים. מהי ההגדרה של עיר? מהן הסמכויות והחובות של פרנסי העיר? האם מבנה בית ספר שייך לישוב או למדינה?


יהודה ברנדס


במאמר זה נעסוק בהנהגת העיר ובמוסדותיה . העיר היא מסגרת יישובית רחבה המונהגת בידי נבחרי הציבור. לפיכך המקורות העוסקים בה הם תשתית לגיבושן של הלכות הנהגת הציבור, הרשויות הנבחרות ודרך פעולתן . מקורות הסמכות של ההנהגה העירונית, דרך בחירתה ומידת הסמכות הנתונה בידיה שיידונו בשער זה משמשים גם בסיס לדיון במסגרת הרחבה של המדינה.


במשנה ובגמרא, העיר היא המסגרת היישובית העיר צורת התיישבות זו, על פי

התורה, עתיקה כימות עולם : וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ ( בראשית ד, יז ).

בין כפר לעיר

הרש"ר הירש זצ''ל עמד על השוני התרבותי בין החברה הכפרית החקלאית לבין החברה העירונית . המלבי"ם הוסיף לכך נופך של מחשבה מדינית והציע גם ערך חיובי להתיישבות העירונית :

ויהי בונה עיר, שאחר שהוא היה הרוצח הראשון שהרס את הדת הטבעי, שבזה יהיו בני אדם כדגי הים איש את רעהו חיים יבלע, רצה לתקן זאת במה שיבנה עיר שבה יתחברו האנשים

לקבוץ מדיני ויעשו ביניהם חוקים ונמוסים, ובאופן שיעזרו זה לזה נגד המתקוממים עליהם.

בעיני המלבי"ם, העיר היא ישות של "קיבוץ מדיני". יש להרחיב מעט בביאור הדברים.


במבט ראשון, זכויות תושבי העיר יכולות להתפרש כהרחבה של זכויות הפרט, והרשויות העירוניות נתפסות כמסגרת להסדרה יעילה של מימוש זכויות אלה. הרשויות אוכפות את החובות הנובעות מן הזכויות הללו. אבל ביחסה של התורה לעיר ולתושביה ניכרת קפיצת מדרגה משמעותית. הרשות הציבורית העירונית אינה רק אוסף של אנשים שהתאגדו כדי לייעל את הטיפול בצורכיהם המשותפים

במערכת של יחסי שכנים.


המשנה והגמרא עוסקים בשאלות הביטחון, החינוך והצדקה של העיר, ניכר שמדובר ברשות העומדת בפני עצמה ולא באוסף יחידים המשותפים במשימות מסוימות ומוגבלות. יתר על כן, העיר מכילה יותר מאשר יחסי שכנות גרידא : היא גוף בעל צרכים וערכים שאינם נובעים באופן ישיר ממערכת הערכים של היחיד.


עיר אינה נבחנת לפי גודלה. לפי המשנה, גודלה המינימלי של עיר הוא "שלש מכאן חצרות של שני שני בתים", ויש אומרים שיש בה לפחות חמישים דיירים. מובן כיצד יכול קין לבנות "עיר" גם אם מספר תושביה היה מועט ביותר. החידוש אינו בגודל, אלא ביצירת סוג חדש של ישות ציבורית.


יש המשתמשים בדימוי היחידה הביולוגית, האורגניזם, כדי לתאר את אופייה של מערכת ציבורית כזאת. המשל של האורגניזם מתאים לעיר מכיוון שבעוד ביחידת החצר והמבוי מדובר בקבוצת יחידות דומות שהתאגדו יחד, בעיר מדובר באורגניזם שלם, המתחלק לאיברים שונים הנבדלים במהותם ובתפקידיהם זה מזה, כאיברי גוף האדם . הם אמורים לתפקד כיחידה שלימה ביחד ולדאוג

לתקינותו של כל אחד מן האיברים.


אגב, מושג העיר קדם למושג הקהילה, והוא מופיע כבר בתורה ובהמשך אצל חז''ל. הקהילה או ה"קהל" הם מושגים המתייחסים לקיבוץ יהודי בימי הביניים כמיעוט בתוך יישוב נוכרי, ומיישמים את דיני העיר במציאות המשתנה.


בכמה פרשיות מתייחסות התורה וההלכה אל העיר כיֵשות מדינית ואוטונומית. אפשר להסיק מהן כמה מן התכונות המייחדות את היֵשות הזאת.


א. פרשת עגלה ערופה. (דברים כא, א - ז). פרשה זו מטילה אחריות על תושבי העיר ועל מנהיגיה כנציגיהם הרשמיים למות החלל שנמצא סמוך אליה. הדרישה לכפרה מחברי הנהגת העיר הקרובה למקום הימצאו של החלל מעידה על ציפייה מן הרשות המקומית, העירונית, ליטול אחריות לשלומם ולביטחונם של תושבי העיר ושל עוברי האורח בה ובסביבתה. ההנהגה העירונית קרויה "זקני העיר", אבל לא מפורש מיהם הזקנים, כיצד הם נבחרים ומה מכלול תפקידיהם.


ב. עיר הנידחת. פרשת עיר הנידחת עוסקת בעיר שלימה הנענשת בעונש קולקטיבי על חטא עבודה

זרה : וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם, לֹא תִבָּנֶה עוֹד ( שם יג, יג). דרך הענישה של תושבי העיר כולה מעידה על קיומו של קולקטיב : בני העיר נושאים באחריות משותפת לסטייה הרעיונית ולהיענות להדחה לעבודה זרה. במשנה מופיעה הבחנה בין תושבי העיר הנידחת לבין העוברים ושבים שאינם נדונים כבני העיר הזאת : החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמהן — הן בסקילה, וממונן פלט ; ואם נשתהו שם שלשים יום —

הן בסייף, וממונן אבד ( בבלי, בבא בתרא ח ע"א ).


עוברי אורח נוסעי שיירה — חמרת וגמלת — שעברו ולנו בעיר הנידחת והודחו יחד עם בני העיר לעבוד עבודה זרה אינם נידונים עם בני העיר בשלושים הימים הראשונים לשהותם בה . הם נחשבים עובדי עבודה זרה באופן אישי, הנדונים בסקילה, וממונם מותר וניתן ליורשיהם . רק לאחר שלושים ימי שהות בעיר הם נחשבים בני העיר ונדונים בדין תושבי העיר הנידחת, שעונשם מיתה בסייף

וממונם נשרף עם כל ממון העיר . שלושים יום הוא אפוא קו הגבול המבחין בין אורח לבין דייר של קבע בעיר . הבחנה זו מועברת בגמרא גם להלכות אחרות הנוגעות לחובות ולזכויות תושבי העיר.


המשנה במסכת מגילה מבחינה בין בני הכפרים לבני העיר ומגדירה איזו היא עיר על פי גודל אוכלוסייתה והשירותים שהיא מציעה : איזו היא עיר גדולה ? כל שיש בה עשרה בטלנים . פחות מכאן, הרי זה כפר ( משנה, מגילה א, ג ). רש"י מפרש שהם בטלים הבטלנים הללו הם "בטלנים של בית הכנסת". הרמב"ם מדגיש שהם פנויים לעסוק בצורכי ציבור.


מוסדות חובה בעיר מתוקנת

התַנאים מנו רשימת מוסדות ציבוריים האמורים להימצא בעיר מתוקנת, שבהיעדרם אין תלמיד חכם רשאי לדור בה : תניא : כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה : בית דין מכין ועונשין, וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה, ובית הכנסת ובית המרחץ ובית הכסא, רופא ואומן ולבלר ( וטבח [ שוחט ] ) ומלמד תינוקות ( בבלי, סנהדרין יז ע"ב ). נמצא שחלק מהגדרתה של עיר הוא הימצאם של בעלי תפקידים ומוסדות המיועדים לשרת את הציבור במישורים שונים של פעילות המתחייבים מקיומה של הקהילה העירונית .


כל המקורות האלו מצביעים על כך שהעיר אינה רק צורת התיישבות גדולה באופן כמותי מן החצר ומן המבוי, או מן הכפר, אלא ישות בפני עצמה. על מקום יישוב המוגדר כעיר חלים חיובים ציבוריים, והתושבים, מעבר למעמדם כפרטים נחשבים גם חלק מן הזהות הקולקטיבית של בני העיר.

העיר וסביבותיה נתפסת כיֵשות אוטונומית גם לעניין עגלה ערופה, גם לעניין עיר הנידחת וגם לעניין מקרא מגילה, שנדונו לעיל. בה בעת כל שלוש הדוגמאות מעידות על כך שהעיר פתוחה לזרים ונדרשת לספק להם את צורכיהם ברמות שונות : מזון ומחסה לאורח הזר בפרשת עגלה ערופה, מקום מעבר ושהות לשיירות עוברי אורח בעיר הנידחת, ויחסי גומלין כלכליים ותרבותיים עם בני הכפרים שבסביבתה. היחס בין האוטונומיה של העיר לבין מחויבותה כלפי הזרים הפוקדים אותה ייבחן באמצעות סוגיית מכירת בית הכנסת העירוני:


בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיו בית הכנסת [ . . . ] ספרים — לוקחים תורה, אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים

[ . . . ] בית הכנסת — לא יקחו את הרחוב . אין מוכרין בית הכנסת

אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים : מוכרים אותו ממכר עולם, חוץ מארבעה דברים : למרחץ ולבורסקי ולטבילה ולבית המים . רבי יהודה אומר : מוכרין אותו לשם חצר, והלוקח, מה שירצה יעשה ( משנה, מגילה ג, א - ב ).


בני העיר רשאים למכור את בית הכנסת אף על פי שהקונים יהפכוהו מקום של חולין, למעט הגבלות מעטות, לדעת חכמים, שמטרתן מניעת זילות המקום ששימש קודם לכן לדברים שבקדושה . לא רק את בית הכנסת אפשר למכור, אלא גם את "רחובה של העיר", שהיא רחבה או כיכר מרכזית בעיר אשר בה מתקיימים כינוסים של תפילה ושל תענית ציבור. זכות המכירה מעידה על כוחה של הרשות העירונית ועל סמכויותיה.


בין מבנה ציבורי למבנה קהילתי

עם זאת, ישנה הבחנה בין בית כנסת קהילתי, מקומי, שבני המקום רשאים למוכרו, לבין בית כנסת ציבורי בעיר גדולה, המשרת את המתפללים מכל האזור ולכן אינו נחשב כמצוי בבעלותם הפרטית של בני העיר, והם אינם רשאים למוכרו :


אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן : לא שנו אלא בית

הכנסת של כפרים, אבל בית הכנסת של כרכין, כיון דמעלמא

אתו ליה, לא מצו מזבני ליה, דהוה ליה דרבים ( בבלי, מגילה כו ע"א ) .

[ תרגום : כיוון שמן העולם באים אליו, לא יכולים למוכרו, שכן

הוא של הרבים. ]


בעל פרי מגדים מונה כמה סיבות למניעת המכירה של בית כנסת שבכרכים. ראשית, בית כנסת זה אינו שייך לבני העיר מכיוון שגם אחרים שמחוצה לה היו שותפים בבנייתו, או מפני שבוני בית הכנסת הקדישוהו גם לקהל הרחב ולכן בני העיר אינם במעמד של בעלות וסמכות למוכרו ; שנית, בהיותו בית כנסת של רבים גדולה קדושתו מקדושת בית כנסת קהילתי המשרת אוכלוסייה מצומצמת.

בעוד הטעם השני נוגע רק למכירת דברים שבקדושה, הטעם הראשון תקף לכלל הנכסים העירוניים ויוצר הבחנה בין נכסים שנועדו לשימוש בני העיר בלבד לבין נכסים המשמשים גם את כלל הבאים בשעריה.


עיקרון זה נכון לא רק בנוגע לעיר אלא גם בנוגע לשכונה בתוכה, ליישוב כפרי ולמדינה שלמה. פעוטון או גן ילדים דומה לבית כנסת של כפרים — הוא שייך רק לקהילה המקומית. בית ספר יכול להיות שייך ליישוב, לרשות המקומית או אפילו לרשויות המדינה. בעלות על נכסים בעיר יכולה להיות על – אזורית, מדינתית או אפילו גלובלית. כך לדוגמה סניף של בנק, של קופת חולים או של רשת שיווק. נמצא שהאוטונומיה של העיר, הנהגתה ומידת סמכותה לנהל את כל המוסדות הנמצאים בתחומה מוגבלות. בכך מתקיים איזון בין האוטונומיה של היישוב וזכויות תושביו לבין החובות כלפי זכויות הזרים הנזקקים לשירותיו.



59 צפיות

コメント


bottom of page