יחסי שכנות בהלכה: זכויות לצד חובות - חלק ב'

ביחסי שכנים קיימות זכויות אזרחיות לצד חובות. התורה מכירה בערך החשוב של יחסי שכנות ולעיתים מגבילה את זכויות הפרט בתוך ביתו כדי לכבד זכויות של השכנים. מה הן המגבלות שאפשר להטיל על אדם בשימוש בביתו כדי למנוע הפרעה לשכנו? האם ניתן להפעיל כיתת תלמוד תורה או בית מלאכה מתוך דירה פרטית בבניין מגורים?

יהודה ברנד

במאמר הקודם נגענו ביחידה החברתית הראשונה שמעבר לאדם היחיד ומשפחתו: השכנים. החובה להתחשב בשכן מטילה את המגבלות הראשוניות על "חירותו" של בעל הבית לעשות ברשותו כרצונו והצורך לאזן בין צורכי השכנים ורצונותיהם. במאמר זה נרצה לפרוט לפרוטות קונקרטיות יותר את הנושא של זכויות - שהן במקביל גם חובות- ביחסי שכנים.

הפרק השני של מסכת בבא בתרא עוסק במניעת פגיעה ברכוש נזקים ומטרדים בין שכנים . הוא משמש מקור עיקרי לכל דיון בשאלת הגבלת זכויות הפרט לשם הגנה על זכויות הזולת. המשנה הפותחת את הפרק מפרטת כמה הלכות המעצבות את העיקרון שלפיו על השכן להרחיק מחצר חברו כל דבר העלול לפגוע ביציבות המבנים שבחצר ובתקינותם .

"לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו, ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת כובסין,ולא שיח

אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד. מרחיקין את הגפת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים, וסד בסיד. מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים. ומרחיקין את הרחים שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב, שהן ארבעה מן השפה" (משנה, ואת התנור שלשה מן הכליא, בבא בתרא ב, א).

המשנה מחייבת את בעל השדה או החצר להרחיק כל דבר העלול לגרום לערעור יציבותו של בור מים או של כותל המצויים בחצר השכן במרחק טפחים אחדים מקצה נחלתו . הפריטים הנזכרים בחלקים הראשונים של המשנה מערערים את יציבות דופנות הבור או את הכותל משום שהם גורמים ללחות יתרה, והרחיים שבסופה של המשנה מערערים אותם מפני שהם מנידים את הקרקע בעת הטחינה.

מגבלות על פעולות בתוך הרשות הפרטית

הדוגמאות הנזכרות במשנה מורות על עיקרון מרכזי אחד : הטלת מגבלות על פעולותיו של אדם בתוך רשותו הפרטית כדי למנוע פגיעה ברכוש הנמצא ברשותו של חברו. בגמרא נחלקו האמוראים בדבר היקפה של חובת ההרחקה : אביי סבר שחובה זו חלה רק כאשר הבור או הכותל של השכן כבר ישנם . במקרה כזה, חפירת הבור, החרישה או הפעלת הרחיים בקרבת הבור והכותל גורמות נזק ישיר לרכושו כנגדו סבר רבא שהדרישה להרחיק את החפירה מגבול החלקה של השכן.

בגמרא נחלקו האמוראים בדבר היקפה של חובת ההרחקה : אביי סבר שחובה זו חלה רק כאשר הבור או הכותל של השכן כבר ישנם . במקרה כזה, חפירת הבור, החרישה או הפעלת הרחיים בקרבת הבור והכותל גורמות נזק ישיר לרכושו כנגדו סבר רבא שהדרישה להרחיק את החפירה מגבול החלקה של השכן.

מחייבת את בעל הקרקע גם כאשר הנחלה הסמוכה עדיין ריקה, שכן עצם קיומם של אלו בסמוך לחצר החבר מגביל את אפשרותו לחפור בור או להציב כותל הווי אומר, לדעת אביי, מידת ההגבלה של בעל הנכס מועטה, בקצה נחלתו ומצטמצמת למקרה של נזק ישיר לזולתו, ואילו לדעת רבא, זכויותיו של אדם בנכסיו מוגבלות מלכתחילה בשל חובתו להתחשב בנוכחותם של שכנים סביבו,גם אם בפועל בזמן הנתון אין איש הניזוק מפעולותיו.

המדיניות העקרונית העולה מן המשנה ומן המקורות הנסמכים עליה, בין לשיטת אביי בין לשיטת רבא, מבוססת על זכויותיהם של השכנים לנצל את השטחים שבבעלותם באופן מרבי . תפקידו של המחוקק הוא לאזן בין הזכויות הללו כאשר הן מתנגשות . כלשונו של מרן הגאון הרב אהרן קוטלר זצ''ל: "נראה ברור דגבי שכנים לא שייך כלל חיוב הרחקה מדין מזיק ממש, דכיון שכל אחד מהם עושה ברשותו בדרך תשמישיו, בודאי אין עליו חיוב שמירת נזיקין מדינא [ . . . ] ובהכרח שצריך לומר דדין הרחקת נזיקין בנזקי שכנים הוא דין מחודש מצד זכותי [ זכויות ] השכנים". לדעת הרב קוטלר, דיני שכנים אינם פרק רגיל מדיני נזיקין אלא תחום המבוסס על שמירת זכויות הפרט, מיצוין ואיזון ביניהן לבין זכויות האחר.

התחשבות בשכן : פגיעה באיכות החיים

המשנה הבאה בפרק עוסקת בסוג אחר של הפרעה ביחסי השכנים : מטרדי ריח ורעש. מתבררים בה היבטים נוספים בתחום מאזן הזכויות של השכנים והגבלת זכויות השימוש של אדם ברשותו הפרטית: "לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו, ולא רפת בקר . באמת ביין התירו, אבל לא רפת בקר. חנות שבחצר, יכול למחות בידו ולומר לו : איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין . עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק . אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו : איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הרחים ולא מקול התינוקות" ( משנה, בבא בתרא, ב,ג).

מלבד השימוש למגורים שימשו הבתים בתקופת המשנה גם כבתי מלאכה, כחנויות וכמחסנים. הריח והעשן הנודפים מן המאפייה, מן המצבעה ומן הרפת בית מלאכה הוא גם מזיקים לתבואה ולפירות המאוחסנים באוצרו של השכן. מוקד רעש : הלמות הפטיש וקול הרחיים מדירים שינה מעיני השכנים, ואילו הלקוחות של החנות ותינוקות של בית רבן ממלאים את החצר המשותפת בהמולה רבה.

השאלה הנדונה במשנה זו היא מה הן המגבלות שאפשר להטיל על אדם בשימוש בביתו כדי למנוע הפרעה לשכנו. משנה זו כקודמתה,‏ משנת הבור והכותל שבחצר, מציבה דילמה שאין לה פתרון חד – משמעי. בכל יחסי שכנות, ניצול מלא של זכויות האחד בנכסיו פוגע באפשרותו של השכן לנצל באופן מלא את זכויותיו בנכסיו שלו. ההימצאות של שני בני אדם בעלי זכויות בנכסיהם בשכנות זה לצד זה מחייבת הגבלת זכויות של כל אחד מהם . אין אפשרות להכרעה חד – צדדית אלא רק קביעה של מינון : היכן יוצב הגבול במאזן הזכויות.

בשונה מן המשנה הקודמת, העוסקת בשדה ובחצר, משנה זו עוסקת בבתים ובמחסנים הצמודים אליהם . כאשר מדובר בבית פרטי נוטה המשנה להרחיב את זכויותיו של בעל הבית ולמעט בחובת ההרחקה המוטלת עליו. לכן, לפי כל הדעות במשנה, הדרישה להימנע מפתיחת חנות או רפת בקר תקפה רק אם יש "אוצר" ( מחסן ) אצל השכן, שתכולתו תינזק מכך באופן ישיר. כל עוד אין אוצר בבית השכן אין מניעה לפתוח חנות או רפת אף על פי נוכחותן תמנע מן השכן את האפשרות להשתמש בעתיד במחסניו.

גם לזכויות השכנים יש מגבלות

מכיוון שחיובי מניעת המטרדים מתוך דירת מגורים נמוכים מאלו שבחצר, רשאי אדם לקיים בדירת מגורים בית מלאכה, חנות או כיתת תלמוד תורה, ואי – אפשר למנוע אותו מכך גם אם השכנים מתלוננים על מטרדי הרעש וההמולה. השכנים יכולים לדרוש להפחית את תנועת הלקוחות והתלמידים בחצר המשותפת, אבל אין ביכולתם למנוע את קיומו של בית מלאכה בדירת המגורים.

נמצא שאין כלל אחיד לאיזון בין צורכי וזכויות השכנים ושיש לבחון כל פרט לגופו. מצד אחד יש להתחשב במידת ההגבלה ושלילת הזכויות מן השכן האחד לנהוג בנכסיו ובקנייניו מתוך חירות ונוחות, ומן הצד האחר יש להתחשב בזכותו של השכן האחר ליהנות מנכסיו במלואם.