פרשה ולקחה - פרשת בהר

על זכויות העובדים והשכירים

בן ציון גוטמן

אחת הסוגיות חשובות, שבדרך כלל נדחקות לעמודים האחוריים של העיתונים היא עבודה שכירה, תלות העובד במעביד, חוסר היכולת למצוא עבודה בגיל מאוחר, פערי שכר בין מגזרים והפער בין שכר העובדים ליוקר המחיה. למרבה הצער נושא זה מסוקר מעט מאד, למרות שהוא נוגע לרבים כל כך בינינו.

פרשת בהר אותה נקרא בשבת, מספקת לנו הצצה לכמה מהרעיונות המיוחדים בנושאים הללו שהקדימו את זמננו, המופיעות כבר בתורה הק' ויכולות לספק לנו השראה לתפיסה החברתית של שלנו כיהודים שומרי תורה ומצוות בארץ ישראל, עם דגש על הדאגה לאלה בחברה שמרוויחים פחות ועיניהם נשואות אל מעבידם, כדי שיוכלו לחיות בינינו בכבוד. הפרשה נפתחת במצוות השמיטה. בשנת השמיטה נאסר עלינו לעבד את האדמה ואף נאסר עלינו ליהנות מהפירות אשר גדלו מעצמם ללא זריעה או הכנת העץ. מדוע נדרשים אנו לעשות זאת? התשובה בפרשה ברורה: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ, תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

במילים די דומות מתבקשים אנו לשמור שבת כפי שמופיעה בשמות כ"ג: לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר. בשני המקרים מתבטא הרעיון שלשוק העבודה אין גבולות, נטייתו הטבעית של המעסיק היא לנצל עד תום את תפוקת השדות, המכונות והעובדים שברשותו ולכן, אם לא תהיה התערבות חיצונית, המכונה והעובד יעבדו שבעה ימים מלאים בשבוע. בנוסף, ברור שהעבודה מייצרת רכוש וקניין לבעלים, אשר באופן טבעי ישמור עליהם אצלו ואצל משפחתו ויתקשה לחלקם. לכן, אומרת לנו התורה, כל יום שביעי תעצור את המירוץ ותן מנוחה גם לחיות, גם לפועלים הפשוטים וגם לעובדים הזרים. וכל שנה שביעית תרפה מהשדה שלך וכך גם מהקניין שלך ותאפשר לכל העובדים – השכירים, הזרים ואפילו לחיות – ליהנות מפירותיו.

מיד לאחר מכן, עוברת הפרשה שלנו לשנת היובל. כאן, אנחנו מצווים לשמוט את כל הקרקעות שרכשנו במהלך השנים ולהחזירן למצב הטבעי בו הארץ שייכת לכולם. יש כאן ראייה מחודדת של המצב אשר ילווה את האנושות בכל שנותיה: קרקעות הן בבעלותם של מעטים והבעלות הזו עוברת בירושה. מצב זה גרם לכל אורך ההיסטוריה האנושית לפערים חברתיים בלתי נסבלים, לשחיתות ולשעבוד של המונים.

הפרשה איננה מגלה התנגדות לשוק החופשי. ע''פ התורה, ההיגיון המנחה הוא שיש לתת לכלכלה לפעול וכי טוב שאנשים יסחרו ביניהם, וגם, שאך טבעי הוא שחלקם יתעשרו. אך עם זאת, יש כאן הבנה שלדבר יש גבול ואם לא נעצור מדי פעם – הפערים יגדלו באופן בלתי נסבל. לכן, אומרת הפרשה: במשך 49 שנה תנהלו מסחר תוך ידיעה ששנת היובל תגיע וכך גם תקבעו את מחירי הקרקע – על פי השנים שיישארו לקונה עד לשנת היובל. ובשנה החמישים "שומטים", מצמצמים פערים ומשחררים את השוק לפעול את פעולתו שוב.

הנושא השלישי בו עוסקת הפרשה הוא המצב העגום בו אדם בעל אמצעים ופרנסה מאבד יום אחד את פרנסתו והופך לעני. כאן אומרת הפרשה: לחברה יש אחריות על אדם זה, לא זורקים עובדים לרחוב מבלי לדאוג להם. יש לדאוג שלא ישעבדו עצמם לעבדות מחוסר ברירה ועלינו לדאוג להלוואה ללא נשך וריבית, כך שיוכלו לקום על הרגליים ולחזור להיות אנשים חופשיים ושווים.

הפרשה הבאה, פרשת בחוקותי, ידועה כפרשת הברכה והקללה. אם נתרחק מהקללה ונקיים את הציוויים החברתיים של פרשת בהר, נזכה שהברכה תבוא עלינו מאליה.