top of page

פרשת קורח "אל תאמר לֵךְ וָשׁוּב"

דחיינות וסחבת ופיצוי משפטי בגינם

מתוך מאמרו של ד''ר אביעד הכהן


שתי התופעות הידועות בחיים בכלל הן הדחיינות והסחבת. שתי המידות הרעות האלה נזקן מרובה כל העת, ורעות הן שבעתיים כשהן נתלות ברשות ציבורית שאינה ממלאה את חובתה ודוחה את מי שפונה אליה ב"לך ושוב", פעם אחר פעם, וכנגדן עומדות שתי מידות טובות, החריצות והזריזות, שחכמים, ראשונים כאחרונים, העלו אותן על נס.

מקורו של צירוף הלשון "לך ושוב" בפסוק "אל תאמר לרעך לך וָשׁוּב ומחר אתן ויש אִתָּךְ" (משלי ג, כח). בדומה לזה, נאמר בפסוק הקודם לו בלשון כללית יותר: "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לְאֵל ידך לעשות". רש"י, בפירושו על אתר, מסביר את הרתיעה מן הדחיינות בנימוק מעשי: "שמא יבוא יום אחר, ואין לאֵל ידך לעשות".

יש סיבות אחדות לרתיעה מן הדחיינות ולגינויה. מבחינה ערכית, נתפסות הזריזות והחריצות כמידה טובה, שראוי לאדם לדבוק בה. לעומת זאת, הדחיינות מזוהה עם העצלות, מידה מגונה כבר משחר ימי בראשית. מבחינה מעשית, הדחיינות עלולה לגרום לעתים נזק ממשי, הן לדחיין, העלול להיתפס לייאוש או דחק (stress) ומצוקה או ללקות בחוסר הערכה עצמית, והן לציבור הנזקק לשירותיו. יתר על כן: הדחיינות עלולה להיתקל בשינוי המציאות והנסיבות באופן שלא יהא ניתן להגשים בה עוד את תכלית המעשה.

דוגמה חריפה לנזק שנגרם כתוצאה משיהוי ודחיינות מובאת באגדה תלמודית אגב תיאור דמותו הפלאית של נחום איש גם-זו. וזה לשונה:

אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא [=עיוור] משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע, ורגלי מיטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים...

אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך?

אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי שלושה חמורים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני!

אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו.

הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך - יסומו; ידיי שלא חסו על ידיך – יתגדמו; רגליי שלא חסו על רגליך – יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין.

אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך!

אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך!

דחיינות של עובדי ואנשי ציבור, כמו גם של נותני שירות פרטיים, עשויה ליצור עומס מיותר ומעיק בשירות, ולהקשות על ניהול נכון ויעיל של המערכת, בעיקר הציבורית. בהקשר כללי ורחב יותר, תוצאה אפשרית נוספת היא פגיעה באֵמון הציבור ברשות הציבורית, שעשויות להיות לה השפעות גם בהקשרים רחבים אחרים.


מצו מוסרי לנורמה משפטית

עיון במקורות המשפט העברי מלמד שכמו במקרים רבים אחרים, הוראה מסוימת שנדמתה בתחילה כ"עצה טובה" בעלמא, כחובה מוסרית או כנוהל ארגוני ראוי, הפכה ברבות הימים לחובה משפטית, עד שבנסיבות מסוימות עשויות היו לצמוח גם סנקציות על הפרתה. רמז לכך מצוי כבר בתלמוד, היוצר זיקה בין הפסוק שבספר משלי בעניין אמירת "לך ושוב" לבין נורמות משפטיות מובהקות, דוגמת האיסור לגזול את הזולת או לעשוק אותו. גינוי הדחיינות וזיקתו לאיסורי עושק וגזל בולט בתורה לעניין איסור "הלנת שכר", שנאמר: "לא תעשק שכיר עני ואביון, מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".

השימוש במונחים משפטיים מובהקים, כגון "עושק", מעיד שהתורה אינה רואה בדחיינות, במקרה זה של אדם פרטי ולא של רשות ציבורית, עניין פרטי-נימוסי גרידא, אלא חיוב משפטי של ממש, בין אם מכוח הסכם העבודה שבין הצדדים, בין אם כחובה עצמאית. אופיו המשפטי של האיסור מובלט בתלמוד: "איזה הוא עושק ואיזהו גזל? אמר רב חסדא: לך ושוב, לך ושוב. לך ושוב - זה הוא עושק. יש בידי ואיני נותן לך - זה הוא גזל". יושם אל לב שיש כאן שימוש במונחים משפטיים מובהקים, "גזל" ו"עושק", תוך רמיזה בולטת לפסוק בספר משלי. חלק מן הראשונים, דוגמת הריטב"א על אתר, הסבו את הדברים לעניין הלנת שכר, בדומה לשיטות משפט בנות ימינו, ואחרים הרחיבו את מידתו גם לתחומי משפט אחרים, דוגמת אי השבת נכס במועד לבעליו. התפיסה הגלומה מאחורי אמירה מפתיעה זו היא שגם "גזל זמן" הוא בגדר גזל. והגם שאין מדובר בנכס בר מישוש, אלא בדבר ערטילאי, "זמן", שאינו נראה לעין, יש בדבר איסור גזל ממש כגזילת נכס מוחשי.

אכן, איסור ה"הלנה" והדחיינות וה"עינוי" הורחב והוחל גם בתחומים שבהם לא מתקיים בין הצדדים יחס משפטי שמקורו בחוזה שנכרת ביניהם או בגין נזק שנגרם בעקבות הדחייה. ביטוי לזה ניתן במדרש הלכה תנאי, וזה לשונו: "אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל: רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון: מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועיכבתו [=עיכבת אותו], עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה: "אם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתו, כי אם צָעֹק יצעק אלי שָׁמֹעַ אשמע צעקתו". אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. אמר לו: נחמתני, רבי". ממקור זה, עולה נורמה מחמירה ביותר ביחס לעיכוב במתן מענה לאדם. גם עינוי מועט של דקות או שניות אחדות, כדי שתיית הכוס או נעילת הסנדל או התעטפות בטלית, בגדר 'עינוי' הוא.


דחיינות בפירעון הלוואה

במקורות מאוחרים יותר, דנו הפוסקים במידה המגונה של דחיינות "לך ושוב" גם לעניין דיני הלוואה, תוך היקש ביניהם לבין דיני הלנת שכר. מקצת מחכמי ההלכה מדגישים כי בהגיע זמן הפירעון, ויש ביד החייב די כסף להשיב את חובו, עליו לעשות כן מיד, ולא רק מכוח חובתו ה"חוזית" בהסכם ההלוואה אלא גם מכוח מעין מצווה "מדברי סופרים", הפסוק הנזכר מספר משלי המשמש מעין חיוב מדרבנן, מדברי חכמים.

כך למשל נאמר בדיני ההלוואה שבספר "יוסף אומץ" לרבי יוסף יוזפא האן (גרמניה, המאה הי"ז): "מאוד מאוד צריך לדקדק לפרוע שכר פעולה כגון שכר משרת או משרתת תיכף כשנשלם הזמן שלהם... גם בפרעון שאר חובות שבין אדם לחברו, אף אם אין בם לאווין ועשה מדברי תורה, יש לאו [מדברי סופרים] 'אל תאמר לך ושוב ומחר אתן ויש אתך' ".

נורמה זו, המתאימה לנורמות אחרות הבאות בספר "יוסף אומץ", המחמירות בענייני מוסר ואתיקה, עוגנה להלכה כבר על ידי הרמב"ם ב"משנה תורה". עיון ודקדוק בלשונו מרמזים שלדידו מדובר במעין "איסור מדברי סופרים", ולא באיסור מן התורה. וזה לשונו (ראש הלכות מלווה ולווה):

מצוות עשה להלוות לעניי ישראל. שנאמר: "אם כסף תלווה את עמי". ... כל הנוגשׂ את העני, והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו, עובר בלא תעשה. שנאמר: "לא תהיה לו כנושה". ... אסור לאדם להיראות לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו, שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו, ואין צריך לומר, אם תבעו. וכשם שאסור לזה לתבוע, כך אסור ללווה [בהגיע זמן הפירעון] לכבוש ממון חברו שבידו ולומר לו 'לך ושוב', והוא יש לו, שנאמר: "אל תאמר לרעך לך ושוב".

הבדל הלשון בין "מצוות עשה ולא תעשה" לבין "אסור" מרמז על כך שאיסור כבישת ההלוואה אינו מדברי תורה אלא מ"דברי סופרים", מדרבנן. ונעיר שגם מרן, רבי יוסף קארו, מעתיק את לשון הרמב"ם בשינוי קל וכולל את ההלכה הזאת בכלל דיני ההלוואה ב"שולחן ערוך". דברים נכוחים בעניין זה השמיע רבי אברהם בלעיש, מחכמי הגורנים, קהילת יוצאי ליבורנו בתוניס במאה הי"ח. וזה לשונו בחיבורו המחורז "באר לחי ראי" (סימנים עח-עט):

לעולם יהי חביב עליך הון חברך וכבודו כמו הונך וכבודך שאתה חס עליו לאבדו. ואל תאמר: מי יודע לב חבירי וסודו. ובוחן לבות וכליות אלוקים. אם עליך חוב ויש לך, אל תאמר: לך ושוב למחר. אלא פרוע תפרע ושכר שכיר אל תאחר, כי זה דרך איש חמס ודרכיו אל תבחר, כי על כל אלה יביאך האלקים.


הדחיינות בשירות הציבורי

בדומה להלכות אחרות בשדה המשפט הציבורי, שנלמדו מהלכות בית הדין, גם איסור דחיינות-לשמה וגינוי המנהג הרע של "לך ושוב", הורחב גם לתחומים אחרים של נותני שירות מחוץ לבית הדין. כך למשל חייב הרופא להידרש לעניינו של מטופל הפונה אליו בהזדמנות הראשונה ואסור לו לדחותו, גם כאשר לא מדובר במקרה של פיקוח נפש.

ראיית עובד הציבור כ"נאמן הציבור" והשוואתו במקרים רבים לדיין, כש"עינוי הדין" הוא מן האיסורים החמורים הרובצים עליו, הביאה את חכמי המשפט העברי להדגיש את חובת מסירותו לציבור וחובתו למלא את תפקידו במידת הזריזות האפשרית. מקצתם הרואים בשירות הציבורי מעין "מצווה", אף מונים את החובה הזאת בכלל החובות הנובעות מכללים ועקרונות יסוד אחרים, כגון: "מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה"; "אין מעבירין על המצוות". כך למשל כותב רבי עובדיה ספורנו (איטליה, המאה הט"ז), על הפסוק (קהלת י, יז) "אשריך ארץ שמלכך בן חורים, וְשָׂרַיִךְ בָּעֵת יֹאכֵלוּ בגבורה ולא בשתי": "ויפנה לתקן ענייני המדינה בזריזות וחריצות לתקן המדינה''. מעין אסמכתה לזה, יש בדברי התלמוד על משה רבנו, שהקצה ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי, שיהיו קולטות את מי שהורג בשגגה, שאף על פי שידע שהערים שהוא מקצה לא תוכלנה למלא את תפקידן עד שלא יעברו בני ישראל את הירדן, ייכנסו לארץ ישראל ויקבעו שלוש ערי מקלט גם בארץ כנען, נזדרז משה רבנו לקבוע את שלוש ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי, באמרו: "מצוה שבאה לידי - אקיימנה''. ולהפך, מן הצד השלילי, היה מי שביקר את משה רבנו על שנתעכב במילוי תפקידו. כך למשל הפסוק שנאמר במלחמת עמלק, "וידי משה כבדים", מתורגם במיוחס ליונתן בן עוזיאל (בתרגום חופשי לעברית): "וידי משה היו כבדות, כיוון שעיכב את הקרב למחר ולא הזדרז בו ביום לגאול את ישראל". גם רבי אליעזר פאפו (בולגריה, המאה הי"ט), כותב בחיבור המוסר שלו "פלא יועץ": "העוסק בצרכי ציבור כעוסק בתורה דמי, וצריך שיהא זריז במלאכתו מלאכת שמים לא ישקוט ולא ינוח כי אם כילה הדבר. ומצווה הבאה לידו אל יחמיצנה''.


63 צפיות

Comments


bottom of page